<h1>ספר "והזהיר" מיוחס למר חפץ אלוף — פר' בחקותי</h1>
<h2>דף ב:</h2>
והזהיר הקב"ה את ישראל שכל מי שנודר על עצמו נדר חייב לשלם. שכך כתיב בפרשה זאת [ויקרא כ"ז] דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש כי יפליא נדר. ותינוק או תינוקת שנדרו נדר על עצמן או שהקדישו אם מלאו שתים עשרה שנה ונכנס יום אחד משלש עשרה (ותינוק אם מלאו לו שלש עשרה שנה ונכנס יום אחד מארבע עשרה) [ותינוקת אם מלאו לה י"א שנה ויום אחד מי"ב] בודקין אותם. אם אמרו יודעין אנו לשם מי הקדשנו ולשם מי נדרנו נדריהם נדר והקדישן הקדש. שכך שנינו [נדה מ"ה ע"ב] בת אחת עשרה ויום אחד נדריה (קיימין) [נבדקין]. קודם הזמן הזה אע"פ שאמרו יודעין אנו למי (מברכין) [נדרנו] אין נדריהן נדר. בת שתים עשרה שנה ויום אחד נדריה (נבדקין) [קיימין]. ובודקין כל [שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד נדריו נבדקין. בן] י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין. [ובודקין כל שלש עשרה]. אחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדרים והקדשן הקדש. ומנין שתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד ותינוק בן י"ג שנה ויום אחד נדריהן נבדקין שנאמר כי יפליא לרבות מופלא סמוך לאיש. ומנין שלאחר הזמן הזה אע"פ שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו ולשם מי הקדשנו נדריהן נדר והקדשן הקדש. שכך שנו חכמים בתוספתא [שם מ"ו ע"א]. איש כי יפליא [במדבר ו'] מה ת"ל איש להביא בן י"ג שנה ויום אחד אע"פ שא"י בהפלאה נדריהן נדר.
[גיטין ס"ה ע"א] אמר רבא שלש מדות בקטן וקטנה צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים לענין קטן כיון שיש בו דעת זו כשנותנין צרור וזורקו אגוז ונוטלו כגון זה כשינתן לו מתנה לעצמו ומקבלה זוכה לעצמו. אבל מזכין לאחרים על ידו לא קנאה אותו אחר עד שימשוך וכיון שלא הגיע ליד האחר אם רצה בעל מתנה לחזור בו חוזר וכן הקטנה שקדשוה אמה או אחיה לדעתה ויש בה דעת צרור ואגוז [אי בעיא למיפק נפקא במיאון. לית בה דעת צרור ואגוז וקדשוה אמה או אחיה ובעי למיפק] אינה צריכה לא גט ולא מיאון. הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין וכנגדן בקטנה מתגרשת בקדושי אביה שכיון שקדשה אביה אפילו בת יום אחד תופסין בה קדושין וצריכה גט. לפיכך כשכתב לה המקדש גט ונתן לה וקבלתו. אם הגיעה לעונת הפעוטות כמו שאמרו חכמים כבת שש כבת שבע כבת שמונה כבת תשע כבת י' כל אחד ואחד לפי חרוף שלו מגורשת באותו גט שקבלה. ואם לא הגיעה לעונת הפעוטות אינו גט ואין מתגרשת בו עד שיקבל אותו אביה. שכן אב מקבל גט לבתו קטנה בע"כ. הגיע לעונת נדרים קטן בן שלש עשרה שנה ויום אחד וקטנה בת שתים עשרה שנה וי"א נדריהן נדר והקדישן הקדש וכנגדן בקטנה חולצת. שאינה חולצת עד שתהא בת שתים עשרה שנה וי"א. והיא שהביאה ש"ש וכן הקטן אינו חולץ עד שיהיה בן י"ג שנה וי"א והביא ש"ש.
<h2>דף ג:</h2>
ואסור לו לאדם שידור נדר. ומי שנדר ואסר דבר על עצמו או נדר שיעשה כך וכך חוטא הוא. ואם עבר ונדר חייב לקיימו. ומניין שאסור דכתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא (דברים כ"ג). הא אם לא חדלת יש חטא. וכתיב טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (קהלת ה') ודבר זה שאנו אומרים [שאינו] מצוה ואינו חייב בו. אבל אם נדר ונשבע לקיים את המצוה דבר שמחויב בו מותר. שכך א"ר גידל מניין שנשבעין לקיים את המצוה. שנאמר נשבעתי ואקימה (תהלים קי"ט). והקשו חכמים כיון שמושבע עליו מהר סיני נעשה מוציא שם שמים לבטלה. ותירצו חכמים לזרז את עצמו מותר.
